מפרץ לינגאיין
 | |
| חוף הים בסן פביאן בדרום מזרח מפרץ לינגאיין | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום |
ים סין הדרומי  |
| סוג | מפרץ |
| ים של | ים סין הדרומי |
| מידות | |
| אורך מרבי | 56 ק"מ |
| רוחב מרבי | 35 ק"מ |
| מידע נוסף | |
| נהר מזין | אגנו (אנ'), דגופן, אנגלקן-בואד, ארינגאי ובאואנג |
| מקור לנהר | הרי זמבלס (אנ') והרי מרכז קורדיירה (אנ') |
| מדינות באגן הניקוז |
 הפיליפינים |
| ערים | לברדור (אנ'), סן פביאן (אנ'), בולינאו (אנ'), סן פרננדו (אנ'), דגופן (אנ'), אלמינוס (אנ') ולינגאיין (אנ') |
| איים | במפרץ יש איים רבים. האי הגדול ביותר הוא האי קברויאן והשני בגודלו הוא האי סנטיאגו (אנ') |
| קואורדינטות | 16°16′30″N 120°11′45″E / 16.275°N 120.19583°E |
|
(למפת הפיליפינים רגילה) | |
  | |
מפרץ לינגאיין (באנגלית: Lingayen Gulf) הוא מפרץ גדול בצפון מערב לוזון, האי הגדול והמאוכלס ביותר בפיליפינים. אורך המפרץ 56 קילומטרים ורוחבו 35 קילומטרים. הוא תחום על ידי הפרובינציות פנגסינן (אנ') ולה אוניון (אנ') ובין הרי זמבלס (אנ') להרי מרכז קורדיירה (אנ'). נהר אגנו (אנ') מתנקז למפרץ לינגאיין.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במפרץ יש איים רבים, והמפורסמים שבהם נמצאים בפארק הלאומי מאה האיים (אנ'). הפארק מהווה אטרקציה תיירותית הכוללת 123 איים, שרובם קטנים. האי הגדול ביותר הוא האי קברויאן (Cabarruyan Island; לפעמים הוא נקרא גם Anda Island), עליו נבנתה הרשות המקומית אנדה (אנ'). האי השני בגודלו הוא האי סנטיאגו (אנ') הנמצא בשפך המפרץ לים סין הדרומי.
החוף מהעיירה לברדור (אנ') ועד לסן פביאן (אנ') מאופיין בחוף חול, אפור וארוך. חופים ידועים נוספים לאורך המפרץ נמצאים בבולינאו (אנ') ובסן פרננדו (אנ'). מימי מפרץ לינגאיין עכורים בגלל קרקעיתו החולית. שוניות האלמוגים נהרסו אודות לדיג באמצעות דינמיט (אנ'). נעשים מאמצים לשחזר חלק מהשוניות, במיוחד בתוך הפארק הלאומי מאה האיים.[1]
מספר ערים שוכנות לאורך חוף המפרץ כמו דגופן (אנ') ואלמינוס (אנ') בפנגסינן וסן פרננדו בלה אוניון. לינגאיין (אנ'), בירת פנגסינן, שוכנת גם היא על שפת המפרץ.
נהרות הנשפכים למפרץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]למפרץ נשפכים חמישה נהרות עיקריים. באזור פרובינציית פנגסינן שבדרום נשפכים הנהרות אגנו, דגופן ואנגלקן-בואד. באזור פרובינציית לה אוניון שבמזרח נשפכים הנהרות ארינגאי ובאואנג.[2]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – המערכה בפיליפינים (1941–1942), המערכה בפיליפינים (1944–1945)
במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט בימי מלחמת העולם השנייה, מפרץ לינגאיין היה אזור לחימה חשוב ואסטרטגי בין הכוחות אמריקאים והכוחות היפנים.
ב־22 בדצמבר 1941 במסגרת המתקפה העיקרית היפנית על הפיליפינים, נחתה הארמייה ה-14 של צבא יפן בפיקודו של סגן אלוף הומה מסאהרו בחלק המזרחי של מפרץ לינגאיין ליד אגואו (אנ'), קאבה (אנ'), סנטיאגו ובבאואנג (אנ'). שם ניהלו הכוחות היפנים מספר קרבות קצרים יחסית[3][4] כנגד כוחות המגן הפיליפינים שהיו חסרי ציוד ואימון, שקבלו סיוע של צוללות, כוחות אוויר ורגלים, אמריקאים ואוסטרלים. תוך יממה הצליח הכוח היפני לכבוש את המפרץ. עם רדת הערב ב-23 בדצמבר נעו היפנים כ-16 ק"מ לפנים הארץ. בעקבות התבוסה, הגנרל דאגלס מקארתור פקד על הכוחות לסגת מלוזון לכיוון בטאן (אנ'). בשלוש השנים הבאות המפרץ נותר תחת הכיבוש היפני (אנ') עד למתקפת הנגד האמריקאית שהתקיימה בין התאריכים 6–9 בינואר 1945 תוך הנחתה אמפיבית של כוחות הארמייה השישית האמריקנית בחופי מפרץ לינגאיין (אנ').
ב־9 בינואר 1945 בשעה 09:30, ביצעה הארמייה השישית האמריקנית נחיתה אמפיבית במפרץ, שבוצעה לאחר הרעשה מסיבית והרסנית מהים. ביום הראשון של המערכה, לבדו, נחתו 68,000 חיילים. בסך הכול הנחיתו האמריקאים 203,608 לוחמים לאורך קטע חוף של 32 קילומטרים. ראש החוף, השתרע מסואל (אנ'), לינגאיין, ודגופן (אנ') במערב (בפיקוד הקורפוס ה-14) ועד סן פביאן (אנ') במזרח (בפיקוד הקורפוס הראשון).
למרות הצלחתם של האמריקנים להוציא את הצבא היפני ממפרץ לינגאיין, האמריקנים ספגו אבדות כבדות יחסית, במיוחד בשיירותיהם הימיות, כתוצאה מפיגועי התאבדות של טייסי קמיקזה יפניים. מ-4 עד 12 בינואר 1945 הוטבעו בסך הכול 24 אוניות ו-67 כלי שיט נוספים נפגעו קשה ממטוסי הקמיקזה.[5]
בעקבות הנחיתה האמפיבית הפך מפרץ לינגאיין למחסן נשק ואספקה עצום להמשך המלחמה כדי לתמוך בהתקפות האמריקאיות והפיליפיניות במנילה ובשאר לוזון, ומשם למחוז אוקינאווה.
גלריית צילומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
הגנראל מקארתור בחוף הנחיתה -
הנחיתה של צבא יפן במפרץ לינגאיין, 22–24 בדצמבר 1941 -
היערכות הצי האמריקאי לקראת הנחיתה האמפיבית במפרץ לינגאיין בינואר 1945 -
אניות המלחמה האמריקאיות במפרץ לינגאיין, ינואר 1945 -
כוח נחיתה אמריקאי במפרץ לינגאיין, ינואר 1945
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־9 בינואר 2008, מושל פרובינציית פגנסינן, אמאדו אספינו, ג'וניור (אנ') וסגנית המושל, מרלין פרימיאס-אגבאס חנכו ביום השנה ה-68 לנחיתת צבא ארצות הברית במפרץ לינגאיין ושחרור הפיליפינים מידי הכובש היפני, אתר זיכרון והנצחה בגני הקפיטול ובפארק העיירה לינגאיין. בנוסף קבעו בספר חוקים של הפרובינציה, את יום ותיקי פנגסינן, שנקבע ליום 9 בינואר, בו יתקיימו מדי שנה אירועי הנצחה לכבוד ותיקי המלחמה והנחיתה האמריקאית במפרץ לינגאיין.[6]
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דיג והפקת מלח הם ענפי התעשייה העיקריים במפרץ לינגאיין. למעשה, פירוש שם פנגסינן בפיליפינית הוא, מקום בו מכינים מלח. המלח מופק ממי ים בתהליך אידוי המים שהוזרמו לבריכות. בגמר תהליך האידוי נשאר המלח הגבישי בבריכות.
במפרץ לינגאיין שוכנת גם תחנת הכוח סואל (אנ') המפיקה 1200 מגה וואט. זו תחנת כוח המבוססת על פחם הגדולה ביותר בפיליפינים.
-
דיג בעיר לינגאיין שבדרום במפרץ לינגאיין -
איסוף מלח לאחר אידוי מי הים מבריכות האידוי -
תחנת הכוח הפחמית בסואל
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מפרץ לינגאיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Lonely Planet: Philippines, Lonely Planet Publications Pty Ltd., 9th edition, June 2006, ISBN 1-74104-289-5
- ^ McManus; Thia-Eng, Chua (1990). Liana T. (ed.). The Coastal Environmental Profile of Lingayen Gulf, Philippines. Manila, Philippines: Published by International Center for Living Aquatic Resources Management on behalf of the Association of Southeast Asian Nations/United States Coastal Resources Management Project. p. 2. ISBN 9789711022495. נבדק ב-4 בפברואר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Encyclopedia of American History
- ^ המערכה בפיליפינים, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-2
- ^ Pacific wrecks - Lingayan Gulf
- ^ Abs-Cbn Interactive, 63rd anniversary of Lingayen Gulf Landing commemorated